הלוך חזור ומה שבאמצע

כותרת מפוצצת, עכשיו צריך להצדיק אותה...

אומרים שכשמסתכלים אחורה על תקופה הכל לטובה, אבל אני לא מסכימה עם זה. זאת תקופה טובה אם בחרת לקחת את העניינים בידיים ולהוציא מזה טוב. בסיטואציה שלנו לא נותרה לנו ברירה אלא לקבל את המציאות שנכפתה עלינו בזרועות פתוחות וחיוך קל ולהחליט מה תהיה התקופה הזו... בסיכומה של תקופה אני יכולה לומר שניסינו להוציא את המירב, שהשתדלנו למלא את החיים בתוכן טוב והומור ושאת תוצאות ההחלטות שלנו אנחנו כבר יכולים לראות בצורות שונות וטובות. בתחילת הפיזותרפיה הגעתי להבנה שאני בטח אתגעגע לתקופה הזו והתחושה הזו התחזקה אצלי ככל שהרגל שלי נעשתה פחות העניין. אז את מה בעצם אני מסכמת?

ההחלמה

כי איך אפשר שלא אסכם את זה? מנפילה אחת קטנה, ששינתה את התפיסה שלי את עצמי, את התפיסה הפיזית, את היכולת הפיזית, השאירה בי חותם פנימי וחיצוני ולימדה אותי הרבה על התהליכים שאותם עוברים בסיטואציות ותובנות חברתיות שונות. מבחינה חברתית בנוסף לחוויות טובות חיוביות, חתונה מדהימה של חברים וטיול יום עצמאות מסורתי שאותו הצלחנו לא לפספס למדתי עובדה עצובה. למדתי מהרבה שיחות עם חברים שכולנו מרגישים בודדים וכולנו רוצים להרגיש נאהבים ונצרכים אבל לא תמיד נותנים לנו את הצורך שלנו ואז אנחנו מרגישים בודדים וזה הולך ומתעצם עם הזמן. זאת עובדה עצובה. סבתא שלי, שנפטרה לפני מספר שנים היתה מבקרת אותנו בארץ בתקופה מסויימת כשהייתי בכיתה ז' או ח'. ואם היתה אמירה חינוכית שאני זוכרת ממנה זה את הדבר הבא. דיברנו על כל מני דברים. על ביה"ס, על הבית ועל החברות-  בעצם היא פשוט התעניינה בחיים שלי. ואז כשדיברנו על חברות היא שאלה אותי- את גם מזמינה את החברות? במילים אחרות- את אקטיבית? העובדה היא שאני זוכרת את זה עד היום וככל שעוברים הימים אני מבינה איך זה באמת משמעותי. זה גם היה משמעותי לתקופת ההחלמה. האם אני אקטיבית גם בניהול החיים שלי וגם בקשרים עם החברים.

הצילום

כשהבנתי מה מסגרת הזמנים וכשיכולתי לחשוב על עמידה על הרגליים למשך שעתיים שלוש החלטתי שאני רוצה ללמוד ולהתקדם. קורס בן שלושה חודשים לתקופת ההחלמה כדי שאהיה עסוקה במשהו אחרת אטפס על הקירות. וכך נרשמתי לקורס צילום מתקדם בגליץ.

התהליך אותו עברתי שם היה משמעותי. התבגרתי. בנוסף לזה השתתפתי בעקביות יחסית בפרוייקט 52frames בו מגישים תמונה לכל שבוע בשנה תחת נושא או כותרת וזה מאתגר וגורם לחשיבה מרובה ועוד תירוץ טוב לצילום. יחד עם ההתבגרות מגיעים האתגרים, ממש כמו בגיל ההתבגרות. הדרישה שלי מעצמי להתמקצע, לספר סיפור, להיות חדה, להביא תוצאה טובה, לאתגר ולמצוא דברים חדשים. אין ספק שמבחינה צילומית אני מגיעה לפרק העכשיוי של המסע בשלה יותר, מבינה יותר, מתאמצת יותר, מאותגרת יותר, דורשת מעצמי יותר ומקווה שגם מצליחה יותר אבל את זה לא אדע עכשיו. אני יודעת שאיתי יסכים איתי על הנקודה הזו, בעצם זאת היתה תקופת למידה לשנינו. יצאנו לצלם. הלכנו למקומות מעניינים, גילינו אזורים בהם לא היינו עדיין, התוודענו למנהגים וטקסים שמתקיימים כאן מתחת לאף שלנו, והרגשנו מאותגרים. יצרנו לעצמינו סיטואציות צילומיות, למדנו לתת ביקורת אמיתית אחד לשני על עבודות, ניסינו לחשוב יחד ולהתפתח. אפילו נפרדנו לתקופת מה בשביל לאפשר חוויות צילומיות מהנות ומאתגרות. אין ספק שהיינו אקטיבים בתקופה הזו וניסינו להפיק ממנה את המירב. לתקופה הקרובה אנחנו מגיעים עם בשלות אחרת, שלא היתה קודם כל אחד ביחס לנקודת המוצא שלו (כי נקודת המוצא של איתי היא הרבה יותר גבוהה משלי) עם כיוון מעשי לאתגרים וחלומות לתמונה שאותה הוא רוצה להוציא. דילמה מאוד משמעותית שנוצרה לנו לאור השיפור שלנו הוא מה לקחת- טאבלט או מחשב... מצד אחד אנחנו צריכים משהו קל ונח בשביל לגבות ופה הטאבלט כמובן בעל הייתרון. מצד שני אם נרצה לערוך ולהעלות תמונות ברמה אליה אנחנו שואפים להגיע לא נוכל לעשות את זה ללא מחשב... התלבטנו הרבה. החלטנו בסוף שכנראה בכל מקרה לא יהיה לנו הרבה זמן לשבת ולערוך חומרים ברצינות אז שעדיף להסתפק בטאבלט ולערוך הכל כשנחזור. אז זה באמת אומר שלא נעלה תמונות מדהימות כמו שאיתי העלה בימים האחרונים אחרי שחזר מטיול צילום בפטגוניה אבל זה רק אומר שיש לכם למה לצפות כשנחזור.

מגורים

אנחנו עומדים הערב בפני נסיעה או יותר נכון טיסה למחוזות רחוקים שלא חשבנו שנגיע אליהם בזמן הקרוב. לא נראה לי שצריך לשים כאן שוב את התמונה עם הציוד שלנו, מי שלא זוכר שיגלגל למטה עד שמגיע לפוסט הראשון המשותף שלנו השנה. הציוד אותו דבר עם כמה שינויים. מכיוון שבנוסף לנופי מרכז אסיה הקסומים שלהם אנחנו לוקחים עדשות רחבות מדובר בצילום תרבות ואנשים ולזה צריך להתכונן עם ציוד טיפה שונה. אז הצטיידנו לנו בשתי עדשות חדשות ומדהימות... האחת עדשת 85 ממ עם צמצם 1.8 מה שיאפשר לנו לקבל עומק שדה מדהים ואפשרות לצילום בתנאים קשים יותר מבחינת תאורה והשנייה עדשת 50 ממ עם צמצם 1.8 שעושה אותו דבר אבל קצת יתאים יותר לפורטרטים על מצלמת הקרופ שלי. אנחנו משאירים את עדשת הטלה הגדולה שייועדה לצילום בעלי חיים מה שסביר להניח לא יקרה כל כך במרכז אסיה. בנוסף, לאור הלילות הקפואים שהיו בטרק בפרו החלטנו לקנות ליינרים לשק"ש כדי לישון קצת יותר טוב. מחכה לראות שזה יוכיח את עצמו.

ולסיום אין לי אלא להודות לאיתי היקר שהיה איתי לאורך כל התקופה ותמך. היתה לנו תקופה נהדרת מלאה עליות ומורדות שמחות ואכזבות חוזקות וחולשות ואין דבר טוב מאשר לעבור את הכל עם בן זוג מפרגן ותומך.

ארזנו את עצמינו שוב ואנחנו יוצאים. היו שלום אנשים טובים.

נתראה עוד שלושה חודשים.

Usually when we look at our past we say things happened for the best. But I don't agree with that statement. It's for the best if you took action and made good from it. In our situation we had no choice but to accept reality as it was and decide what we want this period of time to be for us.

I think I can proudly say we made the best we could. We filled our life with content and humor and the results of some of our decisions can be seen already now in various ways. When starting physical therapy I understood I would probably miss this time in my life and I came to understand that more and more. So what am I concluding here?

Recovery

How can I not sum this part? This one small fall changed my perspective on myself physically and mentally, changed the way I see my physical abilities, my perspective on relationships today and left a mark on who I am today. My grandmother who passed away a few years ago and lived in America came over to visit a few times when I was in seventh and eighth grade and like grandmothers she was interested in my life. (funny thing about that). One time when we were talking about friendships she asked me if I invite my friends to play or to go out. The answer isn't important but the question was powerful. She was asking me if I was active and that is becoming one of the important things for me. It's important also for now- am I active in my life? Am I getting anywhere in life and am I also active socially. It's not as obvious nowadays.

Photography

When I realized how long it would take to recover and I was able to be on my feet for two hours I decided I want to learn and progress in life and decided so sign up to a photography course in Tel Aviv. I have matured in photography thanks to this course. Itai and I also participated in 52frames project and tried submitting a photo each week.

Of course, together with learning come challenges. Like demanding high quality pictures from myself, being creative, telling a story and continue in progress.

We actually both learned a lot.

I think we can conclude and say we were active learners.

We took time to photograph, found interesting places and events, gave each other feedback and we even split for a month to allow Itai to go on a photo journey in Patagonia which he just came back from.

Tonight we are leaving on our next journey to central Asia. I won't be posting our gear picture because you can find it in the post before our attempt of traveling in South America. But there are a few changes due to the change in location.

Along with the fabulous scenery we will have a glimpse into different culture and that requires different gear. So we bought a 85 mm 1.8 lens for portraits which will give us an amazing depth of field and a 50 mm 1.8 which will be good for my crop camera for portraits.

We are almost packed and ready to leave.

Be well and take care