?איך עונים על זה - How could I possibly answer this question?

 עמק גוזגו, סין   Guozigou Valley, China

See English translation on the bottom

המטוס מבישקק נוחת בנמל התעופה בן גוריון. הישראלים שבמטוס כבר עומדים ומסדרים חפצים למרות שעדיין לא הגענו לעצירה מלאה של המטוס ואנחנו מתחילים להכין את עצמינו נפשית לשאלות של כולם. 

שאלה ראשונה והכי מטרידה בעיניי זה- 'איך היה?' אני מניחה שרבים מזדהים עם התחושה לשאלה הזו ועם התיאור של מה שקורה לאחר מכן. מצפים ממך לתשובה מוחצת אבל בנסיון למצוא את התשובה המנצחת אתה מביט באנשים חצי מבולבל חצי מריץ אחורה את כל פרק הזמן שהיית בטיול ומנסה לחפש את המילה המתאימה. כי מה שבאמת עולה לך בראש לא יכול להסתכם במענה לשאלה אחת פשוטה. אז תמיד יוצא לי לומר שהיה בסדר או כיף או משהו מופשט וחסר משמעות. מה שקורה אחר כך הוא תופעה יחודית: פני השואל מתכסות במבט מצועף שאומר:  'מה, לא היה טוב?', 'אולי יש דברים שהם לא רוצים לשתף' ועוד כל מני מחשבות שמקורן בכלל רק בחוסר היכולת שלי לענות על שאלה אחת פשוטה. ואם בכל זאת אני אנסה לענות על השאלה הפשוטה הזאת כאן מעל דפי האינטרנט אני חושבת שאחלק את דברי לכמה חלקים.

טסנו לטיול מעניין ומרתק בין תרבויות שנושאות על גבן מנהגים ומסורות בני שנים. אנשים שאדמתם מעצבת את סגנון חייהם ואישיותם.  

"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו" נכתב על ידי שאול טשרניחובסקי ואת הביטוי לזה חיפשנו כשהיינו בארצות הנכר. תהינו במה בא לידי ביטוי השוני הפיזי בין המדינות והאם את אותם ההבדלים אפשר למצוא גם בשוני שבין האנשים גם ברמה החיצונית וגם ברמה האישיותית. האם נכון להסתכל על המשפט הזה כפשוטו ואולי יש כיווני מחשבה אחרים שהם נגזרת של המשפט.

מתקן אופניים בפינת הרחוב בביג'ין    A place to fix your bike, Beijing 

בהמשך שירו מתאר טשרניחובסקי שהאדם הוא תבנית של הדברים שנחקקו אצלו כאשר היה קטן.

וחשבתי על זה שכילדים אנו ניחנים בסקרנות טבעית שהולכת ומתעמעמת ככל שאנחנו מתבגרים ובאותה תקופת סקרנות נטבעים אצלנו מאפייני האישיות שמבדילים בינינו בסופו של דבר. וכאן עולה לי השאלה האם יש אדם, שגדל, אבל ממשיכים להיחקק בו דברים כמו תינוק בנוף מולדתו. האם חוויות שנחקקות בנו יכולות להיות כמו תבנית הנוף האישית שנאספת אצלינו במהלך השנים.

כשהיינו בטג'יקיסטן חווינו חוויה חזקה מאוד. חוויית סגנון חיים ופשטות, הסתפקות במועט ויציאה מתרבות מערבית אל תרבות מקומית בצורה טוטאלית. חווינו תרבות ללא אינטרנט, מייל וואטסאפ פייסבוק וקידמה כזו שאפילו הרבה מהאנשים לא ידעו מה זה כל הדברים האלה. רצינו להמשיך לחיות בתוך זה מתוך ידיעה שלא יקרה שום דבר ולא יתמוטט העולם אם לא יהיה לנו פייסבוק ווואטסאפ ומייל ואז החלטנו אחרי שלושה וחצי שבועות שהתגעגענו למשפחה וחברים מספיק זמן והגענו להוסטל רק כדי שנוכל לתקשר עם האנשים שאנחנו אוהבים ומתגעגעים אליהם. אבל זה נכון, שום דבר לא קרה מזה שלא היו לנו כל הדברים האלה. דווקא מתוך הניתוק חווינו את המקום בצורה יותר טוטאלית ועצמתית. חווינו הכנסת אורחים טוטאלית, כזו שכשאתה עומד ברחוב מנסה לתפוס רכב בודד שעובר בכביש ומגיע ערב מזמינים אותך הביתה מציעים לך חדר פרטי ומכינים לך ארוחת בוקר וערב בלי לבקש תשלום כי זו התרבות והערכים. (לא מתעלמת כמובן מאלה שלוקחים ממך כסף על כל דבר קטן בגלל שאתה תייר ונראה כמו דולר מהלך על שניים...) אבל רצינו לקחת מכל זה הביתה, כאן לאורה, כי התחושה שלנו היא שאולי פעם הדברים היו ככה כאן אבל ככל שהתרבות נעשית מערבית יותר כך זה יורד וקשה יותר לשמר צורת חיים כזו. ותהינו האם נצליח באמת לקחת את זה לתוך החיים כאן ולמצוא את השילוב הנכון בין צורת החיים בארץ והדברים שלמדנו שם או שכשנגיע חזרה לארץ זה יתמסמס ויעלם בתוך סגנון החיים המקומי הקיים. 

ילדה מהעיר מורגב בהרי הפמיר בטג'יקיסטן  A girl from Murgab, Pamir Mt. Tajikistan

טסנו לטיול ירח דבש מאוחר שנדחה בגלל אילוצי בריאות והחלמה. חיכינו הרבה זמן לטיול הזה. חיכינו בשנה שבה עבדנו ולמדנו בשעות משוגעות, חיכינו אחרי שנפלתי בפרו והיינו צריכים לחזור, וכל הזמן הזה רקמנו חלומות וציפיות לטיול שיהיה לנו. זה העמיד לנו ציפיות גבוהות מאוד. והנה סוף סוף יצאנו לטייל והיה מעניין וכיף ומרתק ותוך כדי הטיול למדנו לחיות אחד את נקודות הקיצון של השני. למה אני אומרת את זה? המציאות של הטיול היא מציאות אינטנסיבית שרצינו אותה. אמר לנו משהו לפני שיצאנו לטייל משהו שגילינו שהוא מאוד נכון. ככל שהטיול ארוך יותר כך מתכננים פחות. ולנו היו קווי מתאר לשלושת החודשים האלה אבל לא ידענו בדיוק לאן אנחנו נוסעים בכל אחד מהימים של הטיול וכך מצאנו את עצמנו מתכננים תוך כדי הרבה מאוד דברים. ותוך כדי תכנונים מדייקים יותר את מה שמעניין אותנו ואת הצורה שבה אנחנו אוהבים לטייל ומרכיבים יחד סגנון זוגי שמותאם לשנינו. תוך כדי השיח המתמיד על מה שאני אוהב/ רוצה/ שואף לראות ולחוות אנחנו מובלים אל חוויות שלוקחות אותנו אל נקודות הקיצון של אישיותנו מפגישה אותנו אחד מול המראה של השני ומול המאתגר וכך לאורך החודשים האלה גילינו את המקומות האלה ולמדנו לאהוב אותם.

שוטרים בעבודה ברכבת התחתית בבייג'ין  Chinese cops doing their work in Beijing subway

טסנו כדי לגלות נופים פראיים. ואיך נגלה נופים אם לא נטפס על הרים גבוהים, נלך כמה ימים, נישן במקומות נידחים ונאתגר את יכולות הניווט שלנו בשטח. היו בהם ימים קלים נוחים ומהנים של רביצה ליד נחל או אגם מדהים שבחרנו להשאר לידו ולישון בו עוד לילה, והיו בהם גם ימים של הליכה משוגעת, בריחה מסופת שלגים שבסופה נותרנו עם זכרונות רבים, תחושת שמחה והקלה ששרדנו את הסופה והרבה מאוד שרירים כואבים. ובתכלס, המקומות אליהם הגענו והנופים אותם ראינו היו שווים כל מאמץ שריר וכל מאמץ נפשי שגייסנו, היו שווים רגעי תסכול של כאב, היו שווים את הנהרות הרבים שחצינו וההרים הגבוהים שטיפסנו עליהם. כי אחרי כל עליה שצלחנו הגיע נוף שהקיף אותנו ביופיו, שהפעים אותנו ופתח לנו את העיניים כדי שנצליח לראות באמת את כל היופי שהיה שם. והיה שם גם כמובן הבצל הירוק שגילינו תוך כדי הטיול שגדל פרא מעל גובה הרים מסוים, שנהננו להוסיפו לכל ארוחה קיימת וכמעט התווסף גם לדייסה שהיתה ארוחת הבוקר הקבועה שלנו בשטח. 

עמק קראקול, קירגיזסטן    Karakol Valley, Kyrgyzstan

טסנו כדי לצלם את המקום. וזה החלק המסובך באמת. כי לטייל- טיילנו בעבר, אבל טיול צילום מצריך חשיבה אחרת ולי לקח זמן להתרגל לסגנון הטיול הזה. 

הדבר שאולי היה לי הכי מאתגר (ולמטיילים ישראלים בכלל) הוא שטיול מסוג כזה מצריך להשאר ימים נוספים בשטח ולא לכבוש עוד הר או אגם כדי לנצל את המקום אליו הגענו עד הסוף ולראות אם במקרה השמש תעשה טובה בשקיעה וזריחה ותצבע את השמיים בצבעים מרהיבים והעננים יואילו בטובם מדי פעם להשאר לשעות הזהב של הטבע.

הוא מצריך להשאר ימים נוספים בכפרים בשביל לנסות לתפוס את השעות היפות לצילום או להקלע למפגשים ספונטניים אחרים ולהכיר לעומק (יחסית) את המקומיים. חייבת לומר שאחרי תקופה גם למדתי להנות ולהעריך את הסגנון הזה ולאמץ את החשיבה הזו כסגנון החשיבה המרכזי. 

הוא מצריך לתקשר על אף הקושי בשבירת מחסום השפה ולהראות שגם עם המחסום אפשר לייצר תקשורת עוקפת מילים שבה בדרך פלא אפשר לנהל שיחות ארוכות ומצד שני להבין שלפעמים זה מתסכל שאי אפשר לדבר ואז רק יושבים ושותקים עם האנשים אצלם אתה נמצא או שאליהם אתה הולך. 
ומצד שני הוא מאפשר את כל זה.

תחנת הרכבת בבייג'ין  Beijing West train station

תוך כדי הטיול הבנתי שהמצלמה בעצם עזרה לנו לייצר את התקשורת והמפגשים. כי הצילום, כמו אומנות, היא שפה שדרכה אפשר ללמוד על האדם, לספר סיפור ולגשר על השפה המילולית. היא שפה שדרכה אפשר לייצר חיבור וקשר שלא תלוי בשום דבר מלבד היותו קשר. כרגע אני מחכה להזדמנות הבאה שתצא לנו להגיע לאותם האזורים ואולי להצליח להגיע לרבדים העמוקים יותר של המקומות שהפעם זכינו להציץ אליהם לכמה ימים בודדים. 

ועכשיו מה?
עכשיו אנחנו לוקחים את כל מה שחווינו, את כל האהבה לצילום, את היכולת לדבר בשפה מיוחדת וויזואלית ומתקדמים. מקווים שיהיו עוד פוסטים שנכתוב, שיהיו חידושים והמצאות, שנחקור מקום נוסף בעולם ושיהיו עוד הרבה קליקים במצלמה... :) 

הפוגה בשלגים בדרך מאלא קול, קירגיזסטן    Break in the snowfall on the way from Ala kol, Kyrgyzstan

As Israelis coming back home, seeing people standing in the airplane before it comes to a full stop, isn't something unexpected. Another thing to expect are the questions on the way. 

First question we are usually asked is 'how was it'? expecting in return a clear short and precise answer. Instead you just stand there confused, going through all your good and bad memories from the trip, you hesitate and then the words "it was great" comes out. But then something happens to the persons you're speaking to. They become puzzled and worry you didn't enjoy the trip or there might be some things you are trying to hide but that's just not the case.

Let me try and give you three better answers right here. 

Kits at Tiananmen Square, Beijing   עפיפונים בכיכר טיאנאנמן, בייג'ין

A famous Israeli poet wrote that 'A man is a sculpture of his homeland' and so we set off to see that in different cultures in Central Asia. We wanted to see if it is true in both internal and external aspects of the people.  

Traveling through Tajikistan we had a very strong experience. The absence of technology enabled us to sink into the surrounding culture without the ability to live in a different mindset here and there. We could have stayed detached from technology longer, but we missed our family and friends so decided to go to a hostel to get some wifi and connect again after 3 and a half weeks of isolation. Something was very special in that way of life. We came across a great sense of hospitality, one that you could get invited to somebody's home and have dinner and breakfast without paying a single Somoni or dollar as if you were a guest of honor. In that aspect we really wanted to bring some of that back with us and increasing hospitality and simplicity in our way of lives here, knowing it would be a challenge. 

Going back to the poem I thought that maybe there are people who also absorb experiences like we do at the beginning of our lives which eventually determines the differences between people in the world and creates cultures, and so we can create a nice combination between the culture we came from and the cultures we saw. 

ילד מהכפר אליצ'ור בטג'יקיסטן מרצין אל מול המצלמה שניות אחרי שצחק וחייך

A boy from Alichur holds a straight face while posing for a picture, Tajikistan

We took time off work and duties to travel and have a nice belated honeymoon. We waited some time until we were actually able to set off on our journey. First we had to finish duties here. Itai was in his second and last year of MBA in the Hebrew University and I was still working. Then we had to wait until my ankle was well again, enough to be on my feet for long and strenuous hiking days. Being in traveling mode brought us together and also helped us learn more of each others character. Planning throughout the whole time forced us to succeed in explaining what we like while traveling and meeting both expectations. 

I would say most people travel to see new places. For us, seeing new places means climbing high mountains, walking for 5 straight days, crossing rivers and sleeping in interesting and wild places in nature. Some of these days were super easy deciding to stay in the same location for another day to see if the sunset would offer better colors and bring nature to it's best looks, some days were tired and exhausted climbing high mountains and walking many hours without rest. But it was all worth it. Every time we climbed a mountain we saw an amazing lake and every turn behind another valley brought amazing scenery. It was hard to keep our eyes wide open to capture it all. 

בדרך לאגם קול אוקוק, קירגיזסטן

On the way to Kol Ukuk, Kyrgyzstan

And last, 

We took the time to photograph the sights and cultures we saw. This, I think, was the most challenging aspect because it forces you to adopt a different approach to travel. After some time I got used to thinking that way and even saw the advantages of it as apposed to moving fast from one place to the other in order to see as much as possible. We got to stay in villages longer and got to know the people a little better, we got to learn and experience the beauty of each culture. We were able to soak in the beauty of the land and not only walk through it. 

Eventually I understood the camera was a tool which made it easier to bridge the gap over the language barrier. Photography, like other arts, uses a non linguistic language to communicate and we were able to talk and express through images. 

I hope we can go back to those countries and take a better, closer and maybe a longer look than the one we had this time and come back with a deeper understanding and connection to the place and it's people. 
But as of now, we'll take our experiences, our passion for photography and the ability to express ourselves in a unique language and we'll progress. We'll be posting here now and then and hopefully succeed in creating many  projects for the future. 

  

   

עמק קרקול קירגיזסטן

Karakol Valley, Kyrgyzstan