יום ראשון של הדקלים Palm Sunday

The Hebrew will be followed by an English translation

יצאתי ביום ראשון האחרון מחוויית הצילום שיצאתי אליה בעיקר בתדהמה מזה שיש אצלנו בארץ אירועי תרבות כל כך מדהימים ששלושים ואחד שנות חיי כשחלק נכבד מהם בירושלים לא הפגישו אותי איתם באורח פלא. ובאותה נשימה שאלתי את עצמי איך זה שרק אתמול נפגשתי עם זה לראשונה ואיזה מזל שנפגשתי עם זה אתמול. 

את הפוסט הזה אני חייבת לחבר שהיה קולגה שלי בעבודה במשרדי מסע יהודי. אני ניהלתי קבוצות תגלית והוא בנה קבוצות תיירים נוצרים. הודות לו היום אני מקבלת עדכון על טקס או אירוע מעניין שמתרחש וכך הגעתי לטקס אותו צילמתי ביום ראשון האחרון- יום ראשון של הדקלים או בשמו הלועזי Palm Sunday. 

יום ראשון של הדקלים או יום ראשון של כפות התמרים (בלטינית: Dominica Palmarum), הוא חג נוצרי שחל ביום ראשון שלפני חג הפסחא. החג מציין אירוע המופיע במסורת הנוצרית: כניסתו של ישו לירושלים מספר ימים לפני המועד המציין את מסכת הייסורים אותו עבר ישו בויה דלורוזה. החג הוא הראשון בסדרת מועדים החלים בשבוע לפני הפסחא, השבוע הקדוש במסורת הנוצרית. 

בכנסיות רבות מצוין החג על ידי חלוקה של כפות תמרים למתפללים. לעתים, כפות התמרים נקשרות בצורת צלב. הקושי בהשגת עלי דקל במקומות מסוימים, בתקופה זו של השנה, הוביל לשימוש בעצים חליפיים כגון ערבה.  

במהלך הטקס מתאספים נוצרים, כמרים, כנסיות הפטריארך ושומרי האתרים הקדושים לנצרות בירושלים ומדמים את הכניסה של ישו לירושלים. כולם מתאספים בהר הזיתים ובתהלוכה ארוכה מלווה בשירים וריקודים כשבסוף התהלוכה מגיעים החשובים ביותר, יורדים מהר הזיתים ונכנסים לעיר העתיקה משער האריות. מבחינתם, הכניסה של ישו לירושלים הוא מאורע מרגש עצמתי בעל משמעות רוחנית עמוקה וההתרגשות עולה וגואה ככל שמתקרבים לשערי העיר העתיקה. 

מי שמכיר אותי מכיר גם החיבה העזה שיש לי לעיר איסטנבול. ומי שלא מכיר- בשנת 2009 גרתי למשך שנה באיסטנבול עקב שליחות בקהילה היהודית. מעבר לעבודה עצמה ולקהילה שהיא מדהימה ומעניינת, למדתי באותה שנה לאהוב את התרבות העותמאנית, את סמטאות השוק הצרות, את ריח הקפה שמתנשא באוויר והרוכלים ובעלי הבסטות השונים. כשהסתובבתי בסמטאות של הרובע המוסלמי ביום ראשון בדרך לשער האריות זה פתאום זרק אותי לגראנד בזאר (באזור היחסית מסכן שלו) וריח הקפה העיר לי את החושים. זה היה מדהים... הרגשתי באיסטנבול. 

ואז אנחנו פונים ימינה לכיוון התחנות הראשונות של הוויה דלורוזה ופתאום צלילי אירלנד וסקוטלנד מעירים חושים אחרים שלי לכיוון אחר לגמרי והחושים מתבלבלים ומייצרים איזה פיצול אישיות תרבותי. מולי קבוצת ילדים ונוער מתנועת נוער ערבית בירושלים מנגנים בחמת חלילים לבושים במדים ומכינים את הקרקע להגעת השיירה. 

הבנו שהתהלוכה כבר מתקרבת ומיהרנו אל עבר הר הזיתים.. בטיפוס לא קל עלינו כמעט עד למעלה ומצאנו נקודה שממנה היה אפשר לצלם טוב. רציתי שאפשר יהיה לצלם בצורה שתבודד דמויות לעתים ומצד שני שאוכל להכניס גם את הסביבה והקונטקסט. מאתגר קצת היות ויש גם בנוסף לנושא עצמו עוד הרבה מאוד אנשים שמסתובבים ורוצים לראות את הכל ולחוות את הקרבה והשותפות לתהלוכה.
אחד אחרי השני מגיעים אלינו תנועות הנוער הערביות נוצריות המובחנות אחת מהשניה בלבוש השונה וכנסיות ומנזרים מרחבי העולם. המדהים הוא שאפשר היה לזהות אותם על פי סגנון השירה. כנסיה מפולין מאופקת ומנומסת, חברי כנסיה מהולנד שדומים לכנסיה הפולנית רק שהם מחזיקים בידיים הרבה מאוד דקלים גבוהים שמנופפים גבוה מעל לראשים, כנסיה מדרום אמריקה מלווה בגיטרות ושירה בקול רם ופרצי שמחה, כנסיה מנצרת ששרים בערבית בכלל ועוד קבוצות ששרות הושענא. כמה מוזר זה בתור יהודיה לשמוע נוצרים שרים הושענא, מחזיקים בלולבים ורוקדים. לרגע התבלבלתי וזה זרק אותי לתוך התרבות היהודית לחג סוכות. 

החברות מפולין

משומרי האתרים הקדושים בירושלים

מגיעים לתחתית הר הזיתים ומשם אנחנו צריכים לעלות לכיוון שער האשפות ואנחנו תוהים האם באמת הפטריארך יורד את הירידה או מגיע לשער האריות ישירות ברכב למרות שזה היה מוריד מערך התהלוכה לדעתי. תוך כדי שאני מצלמת עולי רגל בדרכם כמעט כבר בשער האשפות מתקשר אלי עודד ומעדכן אותי שאבוא מהר חזרה כי הפטריארך מגיע!! בריצה קלה הגעתי בדיוק בזמן. מלווה בשני טורים של חניכי מנזר לבושים בלבן, מאחוריו כמרים מכנסיות שונות הוא צועד לאיטו. לאף אחד אסור להכנס למרחב בין שני הטורים מלבד השומרים הרשמיים וכך באיטיות אנחנו מתחילים לצעוד מעלה כלפי שער האריות. 

ואיתנו הפטריארך. 

ואז נעצרנו ונעמדנו עם השומרים הלבנים, וביקשתי להיכנס בין הטורים שלהם כי מה זה יזיק לבקש. אז הם אמרו לא. אבל אולי תשאלי את האיש ההוא. 

ושאלתי. 

והוא הסכים- אבל שיהיה קצר... 

ואז יצאה התמונה הבאה: 

מסתבר שלתפוס אותם יחד זה די נדיר. הייתי באופוריה אחרי התמונה הזו. מתכוננים לכניסה לשער האריות. אפילו הקהל קצת יותר בשקט ברגעים האלה. 

היה יום מאתגר ממש. שלוש שעות של ריצה וחשיבה בקצב מסחרר. אם היה משהו שנקרא חשיבה בקצב אולימפי נראה לי שמה שהלך שם זה היה נכנס תחת הקטגוריה הזו. מצד אחד לחשוב על הפריים שרוצים ליצור, ושיהיה מעניין, עם קומפוזיציה יפה ותפיסת רגע טובה, הולכת עין ומשהו שהוא יותר מסתם תיעוד אלא באמת גם תיעוד אומנותי. 

מקבלים את פני הארכיבישוף והמכובדים באורז

אני מקווה שהצלחתי במעט להיות גם אמנותית בתהליך וגם לייצר עניין בסיפור עצמו. 
אבל בעיקר, גיליתי שיש בארץ תרבות שלמה, שלמרות שגדלתי פה אני לא מכירה את הקצה שלה. הדיון המעניין שהעלינו באותו יום זה בעצם למה אנחנו לא נחשפים לזה? למה אנחנו יכולים מאוד בקלות לחשוף את עצמינו לתרבויות שונות ברחבי העולם- לבודהיזם, נצרות, הינדו ועוד ואילו לתרבויות שקיימות לנו כאן בארץ קשה לנו להגיע ואנחנו יכולים לחיות חיים שלמים בלי להכיר ולדעת על קיום של זה. יש לי על זה כמה תשובות אבל נראה לי שזה ענין פילוסופי מדי שמקומו במקום אחר ולא בבלוג תמונות... 

חג שמח :)

Growing up in Jerusalem one would expect me to be familiar with many cultures and be aware of christian and Muslim holidays but the fact of life is that it's not the case. 

This last Sunday I went out with a friend to see Palm Sunday celebrations in Jerusalem. I have to admit it was an eye opening experience for me. Never been to this kind of event ever. 

Arriving at the old city I was thrown to Istanbul walking through the old city Muslim quarter alleyways. Who ever knows me probably knows I love Istanbul. I lived there for a year and learned to love the markets, the coffee smell and people and this is what I saw there. 
Then after taking a right hand turn I was thrown to Scotland with the sound of the bagpipes being played by the Christian youth movement band. This mixture of cultures was already over whelming. 

My friend knew the order and took my to Mt. Olives to see the procession to the old city where the Archbishop was to be seen later. The goal was to get a good picture of him as well as other things during the celebrations.
As we were walking on Mt. Olives soaking in the excitement in the air it was very interesting to see the people who came. They were made up of churches, priests, nuns, youth movements which were all recognized by they clothing and language. On one side you see the Polish Nuns with their restrained behaviour, then the group from Holland come waving many many palm tree branches and you have the south Americans coming with their energies. On one side you hear English, on the other Arabic and then you hear even some Hebrew. Hearing the Hebrew words of "Hoshana" being said by Christians holding palm branches reminded me of the Jewish holiday of Sukkot. I was surrounded by a mixture of cultures. 

At some point the Archbishop arrived and I ran up to take some shots at him. But you can't really get up to him because there are two lines guiding him all the way.  But I really wanted to get closer. 

So I asked to get closer. and the guards told me to ask a different person. so I did. 
He hesitated and let me in for a very short moment. I knew I had two or three shots so had to get it perfect! 


One of my main thoughts through that day is how do I get my pictures to be not only seeing what is there but also with some art touch. I hope I succeeded in bringing my best results and I can only wish to have many more opportunities like this and continue challenging myself. 

I'd love to hear your thoughts about the process and the pictures.