נר שמיני בשכונת הבוכרים בירושלים Eighth candle of Hannukah in Buchari neighborhood Jerusalem

התקדמנו... נר שביעי של חנוכה הוא הנר שבו כבר לא היה לי גבס על הרגל. איך אבא שלי אמר? לא כל אחד מקבל רגל במתנה לחנוכה! ועם המתנה מגיעים האתגרים שבהליכה הפשוטה הטבעית והרגילה שלי, כבר לא מרגישה כל כך טבעית. אבל על מנת להרגיל את עצמי מחדש להליכה צריך ללכת, לא? 

אז החלטנו לצאת לצלם כי יש תירוץ מעולה שנקרא חנוכה ונר אחרון אז צריך למהר כדי לא לפספס. 


התלבטנו הרבה לאן ללכת. נחלאות- עמוסה במצלמים. בצדק אמנם, אבל עמוסה והתחשק לנו משהו קצת פחות עמוס. העיר העתיקה קצת קשה להליכה בצליעה אז וויתרנו. מאה שערים עלתה בתור אופציה מאוד מעניינת אבל פחדתי שיעיפו אותי משם בבעיטה אז החלטנו ללכת על שכונת הבוכרים. מבחינתי שכונת הבוכרים היא הגוון היותר מקבל של מערכת מאה שערים ושכונותיה. היה לי די ברור שיקבלו אותנו ולא ינסו להרחיק, אז ארזנו מצלמות ועדשות ויצאנו לדרך. 

חשוב לי לציין שלי עדיין אין ביטחון בצילומי לילה או חושך. אני נוטה לחשוב שלא אוכל לצלם טוב במצבים האלה ומבחינתי זה היה אתגר אישי- לא לוותר על הצילום גם אם מורכב. 

נסיעה מתלפיות לשכונת הבוכרים מעבירה אותנו באופן אוטומאטי תהליך קל של שינוי אוכלוסיה. עד מרכז העיר סוג אחד וממרכז העיר סוג אחר וזה מכין אותנו נפשית לנוף האנושי השונה, המעט זר לנו (כי בכל זאת  גם אם אנחנו מכירים קרובי משפחה חרדים, אנחנו לא) וכשיורדים מהאוטובוס בכלל כבר לא מרגישים שבעצם נחתנו לעולם אחר, מסקרן ומעניין. מענין- מה שהולך בתוך הבתים והחצרות אליהם אנחנו מתביישים להכנס כדי שלא נחדור לפרטיות יותר מדי, איפה סוגי הדלקת הנרות השונים של חסידויות שונות ואוכלוסיות שכונת הבוכרים המגוונות, לאיזה סמטה בדיוק עדיף לנו להכנס כדי לחזות במראות המיוחדים שניתן לראות רק כאן. 

שלב א'- White balance.... מורכב בתאורת הרחוב הזו. השעה שעת דימדומים שלמצלמה כבר קצת קשה, מנגד מתחילים להדלק כל האורות ברחוב בין אם זה תאורת הרחוב ובין אם זה תאורת הבתים המאירה על הכביש ואם נרצה להוסיף לזה עוד מימד נקח את הרכבים שעוברים ומשגעים לנו את התאורה במצלמה. ובכל זאת אנחנו מנסים להגיע הכי קרוב שאפשר לתאורה האותנטית הקיימת. 

ואז מתלבטים לאיזה כיוון ללכת. 

החלטנו להכנס לרחוב שמוביל לבית כנסת מוסיוף הידוע בשכונה.

הרבה דברים אפשר לומר על בית הכנסת הזה אבל עוד משהו שאפשר לומר הוא שבית כנסת הזה היה ידוע כבית כנסת פמיניסטי. מה הפך אותו לכזה? העובדה שהיתה עזרת נשים (מה שלא היה קיים ברוב בתי הכנסת בסביבה באותם זמנים) ושהכניסה לעזרת הנשים לא מסתתרת מאחורי איזה פינה אפלה או דלת מוזנחת. הכניסה היא מהרחוב הראשי. וידוע שנשים היו מגיעות לשם להתפלל שלוש תפילות ביום בתקופה בה בבתי כנסת באזור אף אישה לא יכלה לבוא. 

אבל לפני שנקדים את המאוחר בעודנו הולכים ראינו מצד ימין חנות תבלינים שהיה בה הכל. כולל אוכל לציפורים לפסח וכולל אוכל לציפורים לימות השנה. החנות קיימת מעל 30 שנה ומספקת את כל סוגי הגרגירים והתבלינים שאפשר רק להעלות על הדעת. המוכרים התחילו לקשור שיחה והתלהבו והתביישו במקביל כשבאנו וצילמנו. בעיקר רצו שנצלם אותם על רקע התבלינים. 

לא יכולה לומר שאלה תבלינים אבל בהחלט משהו שהם מוכרים שם בחנות

ממשיכים להתהלך ברחוב, מתקדמים אל עבר בית כנסת מוסיוף מצלמים קצת פינות חמד פה ושם ומגיעים לבית הכנסת. בדיוק רצינו להכנס קצת לראות ויוצא ברסלבר עם כיפה לבנה גדולה עם פונפון קטן על הראש ואומר שתכף מדליקים פה נרות ושנשאר. מול חזית בית הכנסת נמצאים חמש חנוכיות קבועות על הקיר שאותם הם מדליקים. תוך שיחה קלה, באורח פלא הכיפה של איתי הגיעה לראשו של הברסלבר והכיפה של הברסלבר הגיעה לראשו של איתי וכך התבצעה ההדלקה כאשר עוברי אורח מעיפים מבט חטוף כדי לחזות במאורע. זה כמובן סיפק לנו כמה תמונות טובות ליצר הצילום שלנו. 

עכשיו אני רוצה להפגיש אתכם הקוראים עם שי. שי יצא מבית הכנסת, ראה אותנו מצלמים, נעמד ליד איתי והתחיל לדבר איתו אני אפילו לא יודעת בדיוק על מה. מפה לשם הזמין אותנו לתה ואנחנו מצאנו את עצמינו הולכים למה שחשבנו שהוא הבית שלו. אבל הוא לא לקח אותנו הביתה אלא לגלריה שלו שם הוא ממסגר תמונות ומוכר אותם לצורך הפעלת בית המדרש שהוא מפעיל בשעות הקטנות של הלילה. אם היינו פוגשים את שי סתם ככה ברחוב כנראה שלא היינו יודעים כמה דברים על החיים שלו שהפתיעו אותנו לטובה. מצאנו את עצמינו מדברים איתו על מחירי הדיור, על הקשר בין ירושלים ותל אביב, על אופי מאה שערים ועוד. 

היינו אצלו ארבעים וחמש דקות. 

בעיקר יצאתי עם טעם של עוד בכמה מישורים. במישור הצילום יצאתי בתחושה שיש עוד הרבה מה לצלם וזה רק קצה קצהו של גילוי, קצה תרבות שניתן לתפוס דרך עדשת המצלמה. ובמישור של המפגש האנושי הכל כך חשוב ומשמעותי אין ספק שהייתי רוצה לחוות עוד מפגשים כאלה ודמויות מרתקות מסוג זה ואחרות.

אין ספק שחנוכה, הזמן שבו הלילות הכי ארוכים הוא זמן נהדר דווקא לצילום במאה שערים ואני אסביר למה. הקונטרסט בין השחור לבן בלבוש לתאורה בחוץ ולחושך הטבעי הקיים יוצרים אמנם פריימים כהים ובצבעים וגוונים מסויימים אבל זה היופי שלהם. העין לא עסוקה בצבע, היא עסוקה באור. וככה הייתי רוצה שגם התקופה הזו תהיה. תקופה שבה נתרכז באור. כי לא תמיד קל להחלים גם אם זה סתם שבר מסכן ויש אנשים שמתמודדים עם קשיים יותר גדולים משלי. אבל לא תמיד קל ויש רגעי חושך. אבל יש גם רגעי אור, והרבה. וזה צריך להיות הפוקוס. 

(באמת שלא התכוונתי שזה מה שיצא לי בכתיבה אבל פתאום כתבתי את זה. וחשבתי שנכון יהיה להשאיר)

No cast on! This brings other challenges like walking as I am supposed to. The only way to achieve that is to walk so we set off to shoot Hannukah's last night in one of Jerusalem's neighborhood called Bucharim neighborhood. 

I have to say I am still not confident of my ability to take successful pictures in the dark and don't always think I can but this was a very good experience for me.  

Beginning point was white balance which was very complicated. On the one hand that time of day is the time where cameras get all confused regarding light and then the street lights go on and cars beam their lights at you and the camera goes bananas. We tried to get as close as possible to the real colors and balance. 

Moving on, we approached Musayoff synagogue and out came a Breslow Hassid. He had a big white yarmulke on with a ponpon and he suggest we stay a bit more for candle lighting. The Hanukiya they were to light was from marble stone on the wall across the entrance to the synagogue. At some mysterious way Itai's yarmulke was switched with the big white one and the guy put Itai's on and the lighting began. We enjoyed that scene...

Now I would like you to meet Shai. Shai left the synagogue as we were taking photos and started talking to Itai not really sure about what. Suddenly he invited us for tea and we found ourselves walking to his house which was actually his gallery where he frames pictures and sells them to fund his Yeshiva which works late at night. Without meeting him this way we may have never found out some aspects of his life which are not stereotypical of him. We discussed cost of living, relationship between Jerusalem and Tel Aviv, character of Ultra orthodox neighborhoods and more. 

We were there for 45 minutes. 

I'll be back in this area for a number of resons. For the photos we can still create, for the layers we can still discover and culture we can try to catch and express visually. and on the personal side I would like to meet many more people who can show me different sides of something I think I knew.

There is no doubt in my mind that Hannukah is one of the best times to take pictures in these areas. The contrast of colors- the black and white clothing the natural darkness outside and the beaming lights create frames full of expression and beauty. Our eye doesn't get distracted by the colors but focuses on light and on a personal level that's how I would like this period of time to be like. Because being in healing process isn't always easy even if you don't have the biggest problem on earth, and there can be darker moments. But there is also light and that should be the focus.