האותנטיות של פרו

.לפני שטסנו לפרו הפחידו אותנו עד אימה סיפורי הגנבות שיש בדרום אמריקה. עכשיו הפרואנים כבר לא מלחיצים אותנו ואנחנו מגלים את האנשים הטובים, הנחמדים של פרו

...נתחיל מהסוף להתחלה

.חוזרים הביתה

.לא, לא טעיתי בכתיב וגם לא בחודש. שינוי קטן בתכניות והכל יסתדר

.היום אני יושבת בהוסטל שלנו- הבית של סנטיאגו בווארז עם גבס על הרגל והתכתבויות עם חברת הביטוח וסוכנות הנסיעות שלנו לגבי הקדמת טיסה הביתה בהקדם

.קצת קשה להפריד את הפוסט הזה מהטרק שעשינו אבל אין ספק שיש כאן חוויה אחרת שלא קשורה לטרק ואולי אפילו משלימה אותו
קמים בבוקר של היום השישי של הטרק ומתחילים ללכת. את היום הזה אנחנו מתחילים בירידה מתונה שנהפכת לתלולה כמו הארבל. כמובן שירד קצת גשם לילה לפני כן ולכן לוסיו עומד ואומר לכולם בנחת... אז הולכים. ולי הירידה לא כל כך קשה. אז אני יורדת אותה די בקלילות. 
אנחנו מגיעים לסוף הירידה ונשאר רק חלק אחד אחרון עד שמגיעים לגשרון בו נעצור ונחכה לכולם. 
אני ממשיכה אחרי שכמה עצרו להוריד כמה שכבות אחרי מאמץ הירידה ולרגע נשארתי לבד.
כל מה שאני זוכרת מהנפילה זה ששמעתי כמה רעשי שבירה מכיוון הרגליים והברך הרגשתי שהרגל מתהפכת לי וחשבתי שאראה רגל עקומה לגמרי כשאסתכל. נמעכתי על הרצפה לכמה דקות עד שלוסיו ראה אותי מעברו השני של הגשר וכל שאר הקבוצה הגיעה אלי. 
מכאן כבר היה לי ברור מה קרה. משהו מרוסק מעל הקרסול וחוסר יכולת להמשיך ללכת. 
אני לא אלאה בפרטים טכניים רק חייבת להזכיר כאן את הפרואנים הטובים, אלה שדאגו לי וליוו אותנו במשך כל הדרך עד החזרה לווארז העיירה ממנה יצאנו לטרק. 
נתחיל עם לוסיו. הרי הוא המדריך שהיה צמוד אלינו לאורך כל הטרק. העיר אותנו בבוקר, הכין לנו אוכל והרבה מים חמים לתה חם בערבים הקרים הגשומים והמושלגים. הוא הראשון שקלט אותי ורץ לראות מה קרה. הוא זה שכשאני הייתי רכובה על סוס בהדרכתו של 'עשר', רדף אחרי הסוס של איתי כדי שהוא ידהר אלינו. אשכרה רץ כמעט שעתיים. הוא זה שסידר חשבוניות וקלט אמבולנס מגיע לכפר. הוא גם זה שבטח רץ מהר כדי להיות עם שאר הקבוצה אחרי כל המאמץ בבוקר. 
עשר. הוא המדריך המשני, שכשאני רכבתי על הסוס הוא הלך והוביל אותו ואפילו רץ לעיתים. דאג שלא תתקע לי הרגל בשום קיר אבנים או שיחים והביא אותנו עד וואייאפה הכפר הקרוב. 
מי שלא ראה את תושבי הכפר מתקבצים באותו זמן לא ראה אטרקציה מימיו. כולם באו לתת עצות. מורה אמר שזה רק פריקה של הקרסול אישה אחת הגדילה לעשות והודיעה בכריזה של הכפר שהרופא יבוא כי יש פציינט... הילדים באו לראות גרינגו (תיירים זרים) ופתאום הפלאזה המתה אדם. הכפר בנסיבות אחרות היה מהווה לנו אטרקציה צילומית לא פחות משאנחנו היינו אטרקציה בשבילם. היו שם כל כך הרבה פריימים שאפשר היה להוציא אבל היינו עסוקים במשהו אחר...
פתאום משום מקום הגיע אמבולנס. תדמיינו לכם משוריין בעליה לירושלים צבוע קצת ומשופץ- משהו כזה. בתוכו שלושה אנשים- רופא נהג ועוד משהו. נסענו איתם ועם כל חולי העיירות הבאות לקחטמבו-  שם יש בית חולים שנראה יותר כמו בית ספר נטוש עם מיטות שהמזרון שלהם הוא כמו מזרון שיעור ספורט. שם לראשונה הורדתי את הנעל וחזיתי ברגל בגודל כדורי טניס... הרופא חבש בתחבושת ואמר שזה אולי שבר ושאולי צריך צילום. היה ברור שצריך צילום אבל אין צילום שם ולכן המשכנו במסעינו אל עבר הרנטגן לעיר ברנקה-  שם יש בית חולים עם רנטגן. אמהמה... זה מרחק 5 שעות נסיעה בשבילי עפר... בלית ברירה התחלנו את הנסיעה עם משככי כאבים שבאמת עזרו. (זריקה בטוסיק של הדבר הזה זה לגמרי לא נעים אבל עובד...) למרבה הפלא זה היה של חברת טבע. לרגע תחושת הבטחון שלנו עלתה בתוך התהליך הזה. הרגשת גאווה של בית. 
הנהג היה האיש הבא שאנחנו חייבים לו תודות רבות. בלעדיו היינו מסתבכים נורא. הבעיה שאפילו שם אין לי ואין איך להודות כמו שצריך. הוא הנהג שהסיע מוואיאפה לקחטמבו והוא זה שנסע כמו משוגע אבל נסע את הדרך הארוכה עד בית החולים. אבל במקום להיות ראש קטן ולזרוק אותנו שם הוא נכנס איתנו פנימה, הביא לי כסא גלגלים, עבר איתנו תהליך קבלה, בא איתנו לחדר צילומי רנטגן חזר איתנו לחפש רופא וכשלא היה רופא והיינו צריכים למצוא הוסטל הוא לקח אותנו להוסטל ודאג שנכנס. רק אחרי שווידא שאנחנו יודעים מתי לחזור למחרת הוא נסע. (רציתי לומר לו באיזה שהוא שלב שכשאני לא מבינה מה הוא אומר זה לא יעזור לו לומר בדיוק את אותו הדבר רק בצעקה.) אני אפילו לא יודעת איפה הוא ישן באותו לילה ואם הוא היה צריך לחזור את כל הדרך...

.האישה הבאה שבזכותה גיבסו לי את הרגל ביום למחרת היתה או אחות או רופאה או עוזרת עוד לא הצלחנו להבין מה ההבדל בין שלושת סוגי המדים שהם לבשו. נכנסנו ואחות אמרה לנו שאין רופא היום ורק מחר. אז אמרנו להם (כמובן הכל בצורה מאוד עילגת ושפת גוף וידיים) שאמרו לנו אתמול כשעשינו צילום שנבוא ב10 ויהיה רופא. הם התעקשו שאין עד שבא המלאך הגואל או בגרסת המלאכית שאמרה שברור שיש רופא ושנחכה חמש דקות. והנה תוך 5 דקות מופיע גבר שמציג את עצמו בתור הרופא. בנחרצות הוא קבע שצריך ניתוח ואנחנו בנחרצות הודענו לו שאנחנו טסים לישראל לבצע אותו. הרופא חבש בחצי גבס ובמאמצים עילאיים והרבה שגיאות תרגומיות כתב לנו מכתבי שחרור בספרדית ובאנגלית. לקח לו שעה לכתוב אבל המאמץ מוערך מאוד

...משם בעזרת האחות החמודה (שגם לה אנחנו לא יודעים איך קוראים) מצאנו את האוטובוס לווארז. נסיעה במונית שעלתה שתי סול והרבה קפיצות עד האוטובוס ומאמץ כביר הביא אותנו לנסיעה האחרונה במסכת הגילגולים אל עבר המנוחה

...האדם אחרון שאני רוצה להודות לו זה איתי. הוא בטח לא יסכים להכניס את זה לבלוג אבל אני אתעקש... לא הייתי שורדת את כל זה בלעדיו. החל מהרגע הראשון בו גילה שאני מרוחה על הרצפה ועזר בלהסדיר נשימה, התמיכה אחרי רכיבה על הסוסים, הדאגה שכל דבר יטופל בצורה הטובה ביותר, קניות האוכל, סחיבת התיקים האין סופית, היענות לבקשות האין סופיות שלי (איתי אתה יכול להביא לי מים? להרים אותי את המדרגה, לדבר עם הביטוח, עם ההורים, עם סוכנת הנסיעות, בדיקת ההוסטל, קניית שמפו, ריצות וסיבובים בווארז כדי להביא קביים ואת הציוד שלנו שנשאר עם החברה בטרק... הכל
ועכשיו מה נשאר לעשות? לסגור כרטיס טיסה חזרה לארץ, למקום בו אנחנו מכירים את המערכת הרפואית, מכירים את השפה ולא משתמשים במילון הלא מקוון כדי להבין שפה מקצועית, למקום בו יהיה אפשר לנוח, לעשות רק הפסקה קצרה ולהמשיך את התכניות במועד מאוחר יותר עם רגל בריאה וחזקה. 
נעלה את שאר התמונות מהטרק בארץ, בינתיים נשאיר טעימה מווארז היפה ששימשה לנו קצת בית

...נתראה בארץ

תכף נשוב